לקראת חג החנוכה המתקרב מצאתי את עצמי עסוקה במחשבות על נושא הגבורה ובשאלה האם אפשר לחנך לגבורה. האם נולדים גיבורים או הופכים להיות גיבורים בתהליך שניתן להצביע עליו ולתאר אותו.
עוד שאלתי את עצמי מיהו גיבור? האם זה שהוא אמיץ ונטול פחד מטבעו? מחקרים מגלים לנו שתינוקות באים לעולם עם נטייה מולדת להרפתקנות או לחששנות. האם רק ההרפתקנים, הפחות חששניים מטבעם, יכולים לקוות להרגיש ולהיחשב לגיבורים או שמא כל אחד יכול להפוך לגיבור?
בחיפושיי אחרי תשובה לשאלות אלה, צץ במוחי המשפט החכם של חז"ל: "איזהו גיבור הכובש את יצרו.".כלומר גיבור אינו מי שאין פחד בליבו ולפיכך זה שנולד הרפתקן ולא חששן לא הופך אוטומטית לגיבור. גיבור לפי ההגדרה הזאת גם איננו מי שהולך עם האמת שלו מבלי להתחשב בתוצאות. הגיבור של חז"ל הוא גיבור מרוסן היודע לשלוט בדחפיו וברגשותיו. זה נכון בשדה-הקרב שם נדרש הגיבור לכבוש את פחדיו ואת הדחף להימלט מאזור סכנה, ולהתנהל בצורה מחושבת, וזה נכון גם "בקרבות" אחרים של החיים הדורשים מאתנו לכבוש את יצר הפחד, התוקפנות ההרסנית, לכבוש את ה"דחף" לבחור ב"פתרונות קלים" או להרים ידיים ולהתייאש מול קשיים.
מטיב יותר ממני לתאר את העיקרון הזה הסופר המפורסם ויקטור הוגו וכך הוא כותב: "כי הרי הרבה מעשים נשגבים מתבצעים בשל מאבקים קטנים. הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלוליות, נגד פלישתם הרת-הגורל של הצרכים והחרפות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה מפצה, ששום תרועת-חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני הינם שדות-קרב הניחנים בגיבורים משלהם; גיבורים אלמונים, אך לעיתים דגולים יותר ממצביאים מהוללים.". כמה יפה וכמה נכון וכמה מאפשר לכל אחד ואחת להפוך לגיבור או גיבורה במאבקים בשדות הקרב של חייו. אך על מנת שזה יקרה על האדם ללמוד לכבוש את יצרו. ואם את הנחת היסוד הזאת אנחנו מקבלים נפתחת בפנינו בתפקידנו כהורים דרך לעזור לילדינו וללמד אותם להיות גיבורים של החיים.
בעידן שלנו של שפע חומרי ושל תרבות שמעודדת סיפוקים מידיים המשימה אינה קלה כלל ועיקר. המשימה הופכת להיות קשה שבעתיים כאשר לנטייה התרבותית הזאת חובר הרצון להיות קשובים לצרכי הילד. הרצון הזה מתרגם אצל הורים רבים לצורך להקל על הילד ולספק את מאווייו. לעיתים קרובות הורים לא מלמדים מספיק את ילדיהם את האלף בית של גבורה בקרבות החיים - לכבוש את יצרם - ולהתמודד עם קשיים. הם אינם מכוונים לעזור לילדיהם לבצע את מעשי הגבורה היום יומיים הקטנים של התמודדות עם חולשות, פחדים, ועם הנטייה הטבעית שיש לכל אחד מי יותר ומי פחות לנסות להימנע מקושי, או להגיב אליו בדרכים שאינן בונות ואינן מקדמות גדילה. כהורים הם עסוקים מאוד בניסיונות למנוע מהילד תחושות קשות של כישלון או אכזבה ולספק לו חוויות טובות מתוך מחשבה שכך הם עוזרים לילד להרגיש טוב, ומחזקים את הביטחון העצמי שלו ואת תחושת המסוגלות שלו. ההורים גם מאמינים שכאשר הם מתגייסים להקל על הילד הם בונים אצלו תחושה שיש לו גב ושהוא לא לבד בעולם. הם מאמינים שהדבר מחזק את תחושת הביטחון שלו ומקל עליו להתמודד עם קשיים.
חוויות טובות והרגשה שיש גב הורי עליו ניתן להישען הם רק חלק ממה שבונה את תחושת הביטחון של ילד. ההורים צריכים לשים לב שהמאמצים לספק לילד חוויות טובות לא באים על חשבון הצורך ללמד אותו להתמודד עם קשיים, או ב"לשון הגבורה", לגבור ולהתגבר על קשיים ומכשולים. המכשולים יכולים להיות קשורים במציאות החיצונית או במציאות התוך נפשית של הילד. ילדים שנולדים עם ליקויים ומגבלות עשויים להידרש למאמצים גדולים מאוד על מנת להיות מסוגלים למצוא דרך להתגבר על הליקויים ולתפקד עד כמה שאפשר ללא מגבלות בחיי היום יום. זה מעשה הגבורה שלהם, הוא יומיומי ומרגש מאין כמוהו.
כמובן שהמפגש עם כישלונות וקשיים צריך שיהיה מותאם עד כמה שאפשר, לגיל הילד, לאופיו וליכולותיו. קבלת ההחלטות באילו התמודדויות וקשיים לעזור ובאילו להימנע מלעזור ולהניח לילד להתמודד לבד, ומציאת התשובות לשאלה כיצד להושיט עזרה בדרך שתקדם את תהליך הגדילה של הילד הם האתגרים הניצבים לפתחם של ההורים. אלה אתגרים הדורשים מההורים תבונה וגבורה הורית במובן זה שעליהם לכבוש לעיתים את היצר "לסדר" את הדברים עבור הילד או לעזור לו, ובמקום זאת לקחת צעד אחורה ולעודד את הילד להתמודד עם הקושי בעצמו. אנחנו כהורים צריכים לזכור שאין לילד יכולת לבנות תחושת מסוגלות אם לא התמודד וגבר על קושי. הורים המנסים להסיר מכשולים ולהקל על ילדיהם פועלים לעיתים מבלי להתכוון בצורה המחלישה את הילדים ולא מאפשרת להם לפתח תחושה של מסוגלות ויכולת. ילד שלא למד להתמודד עם קושי נשאר עם החוויה שהוא תלוי במבוגר על מנת להצליח ולא הופך בעיני עצמו לגבר וגיבור במובן החיובי של המילה שעליו דיברתי בהתחלה. אחרי ככלות הכל המקום שבו ילד - אדם עושים מעשה אמיץ של כיבוש יצר הוא תמיד מקום בודד לא חשוב כמה הם מוקפים בהורים וסביבה תומכים ואוהבים. זהו מקום בו היחיד מוכן לקחת סיכון, גם אם למתבונן מהצד יש רושם שהסיכון לא גדול ממידותיו. זהו מקום בו הילד – האדם נדרשים להתגבר על נטייה מנוגדת - לא לעשות את המעשה ה"אמיץ" - הקיימת בתוכם. ההחלטה להתמודד עם קושי ולהתגבר מתקבלת תמיד בממד התוך נפשי של היחיד בינו לבין עצמו.
תפקידנו כהורים לצד סיפוק חוויות טובות ועזרה במקומות שהיא נדרשת, לא לנסות לסלק באופן אוטומטי מכשולים מדרכו של הילד אלא לעודד אותו באופן שהוא מותאם גיל ויכולת להתמודד איתם. מהמקומות האלה של התמודדות והתגברות מתפתחת אצל הילד חוויה של הישג שהוא שלו, נבנה הדימוי העצמי שלו כבעל שליטה ויכולת ומתפתחת יכולתו לתפקד במציאות כגיבור.
הילה אלקיים, פסיכולוגית קלינית, מרכז אייכה להורות מגדלת
